רפואת צמחים לבעלי-חיים: טיפול ביבלות נגיפיות בכלבים באמצעות צמחי מרפא
איתי רפאל אורון Cl.H
הקדמה
רפואה אלטרנטיבית ומשלימה לבעלי-חיים תופסת תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם, וכמו כן גם בארצנו. ניתן לטפל בבעלי-חיים כמעט בכל אותן גישות המוכרות לנו מהטיפול בבני-אדם. מניסיונם של מטפלים רבים עולה, כי בעלי החיים מגיבים במהירות רבה יותר, בהשוואה לבני האדם, לכל צורות הטיפול (האלטרנטיבי והקונבנציונאלי), כולל טיפול בצמחים. רפואת צמחים לבעלי-חיים יכולה להיות נגישה הן להרבליסטים והן לווטרינרים ואף יכולה לגשר ביניהם ולהרחיב את עולמם המקצועי. בין אם אנו מחוברים יותר להיבטים החומריים הקשורים לרפואת הצמחים או לאלו הרוחניים, זהו כלי נפלא לעבודה עם בעלי-חיים ונותן מענה למגוון רחב של בעיות רפואיות. מעבר לסיפוק הרב שניתן להפיק מהטיפול בבעלי-חיים באמצעות צמחים, אני סבור כי ניתן להפיק תועלת רבה גם מהבחינה המדעית-מחקרית, לא פחות מאשר זו המושגת בדרכים הקונבנציונליות האכזריות.
במאמר זה אציג תיאורי מקרים של טיפול בכלבים שסבלו מיבלות נגיפיות (viral verruca). ברצוני להדגיש את העובדה, כי הידע הרב שקיים לגבי צמחים בשימוש בני האדם, ניתן ליישום גם על בעלי-חיים. עם זאת, חשוב לציין, שאין הדבר נכון בכל המקרים וכי קיים שוני באופן שבו מגיבים בעלי-חיים שונים לצמחים שונים. אציין רק כי צמחים מסוימים אשר הינם בטוחים לשימוש בבני-אדם ובכלבים, עלולים להיות קטלניים לחתולים. לדוגמא, שום (Allium sativum) עלול לגרום לאנמיה של גופיפי היינץ והצמח ערבה לבנה (Salix alba) מכיל סליצילטים שהינם רעילים עבור חתולים. למרות כל הידוע על צמחים רפואיים, חשוב להמשיך וללמוד את השפעותיהם על בעלי החיים השונים, ולצערנו, אין תהליך זה נקי מטעויות. חשוב להדגיש, כי אין הדבר דומה כלל לאופן שבו לומדים אנשי מדע על השפעותיהן של תרופות הנמצאות בשלבי פיתוח על בעלי-חיים. תהליך הלמידה המתרחש באמצעות טיפול בבעלי חיים מתוך חמלה, מקביל לאופן בו הרבליסטים ממשיכים ללמוד על השפעתם של צמחי המרפא על בני האדם באמצעות טיפול בהם.
תיאור המקרים
שתי הכלבות שיתוארו להלן מתגוררות יחדיו בבית אחד מאז היו גורות. היבלות הנגיפיות הופיעו אצלן בתקופות שונות, בזו אחר זו, ככל הנראה האחת הדביקה את השנייה.
הכלבה הראשונה, אולי, היא מסוג מעורב, בגודל בינוני, פעלתנית מאוד ובעלת יכולות אתלטיות מרשימות. בגיל 5 חודשים לערך הופיעה אצלה יבלת אחת, קטנה מאוד, על הלשון. בשבועות שלאחר מכן היבלת גדלה. הווטרינר אבחן כי מדובר ביבלת נגיפית מסוג פפילומה. נגיף זה אינו מדבק עבור בני-אדם, אך משפיע באופן דומה למקבילו, נגיף הפפילומה האנושי, בכך שהוא גורם ליבלות בעלות מבנה דמוי כרובית. הווטרינר העריך כי הגורה נדבקה בנגיף בעת שינקה מאימה, מספר חודשים קודם לכן. לנגיף מסוג זה תקופת דגירה של 2-8 חודשים. הווטרינר ניסה מספר טיפולים, כולל הזרקת נוגדנים נגד נגיף פפילומה המופיע בכבשים, אך ללא הצלחה. הוא נמנע מצריבה של היבלת, כיוון שלטענתו, אין הליך זה מביא לתוצאות. במשך השבועות שחלפו לאחר כישלון הטיפול הווטרינרי, היבלת גדלה לממדים מטרידים ואף החלו להופיע מוקדים נוספים בחלקים הפנימיים של השפתיים. בשלב זה, כ-4 חודשים מאז הופיעה היבלת לראשונה, החל הטיפול הצמחי. החלטתי לאמץ פרוטוקול טיפול המיועד ליבלות נגיפיות בבני-אדם, בהמלצתו של יניב מורסיאנו. התאמתי את המינון בהתאם למשקל הכלבה, שהיה באותה העת כ-14 ק"ג. הטיפול היה מבוסס על שני צמחים הידועים ביכולתם לטפל ביבלות נגיפיות בבני-אדם:
שפרל (- Chaparral Larrea tridentata) ותוג'ה (Thuja occidentalis). מכיוון שכלבים עלולים להיות רגישים לאלכוהול, העדפתי ככל האפשר להשתמש בכמוסות. יחד עם זאת, כיוון שלא יכולתי להשיג תוג'ה בפורמט יבש, השתמשתי בטינקטורה של הצמח. כדי למנוע תופעות לוואי בשל השימוש בצמחים אלו, כגון בחילות, הקאות וגירוי במערכת העיכול, שילבתי זנגביל (Zingiber officinalis). כדי למנוע פגיעה בכבד בשל השימוש בשפרל, שילבתי גם גדילן מצוי (Silybum marianum).
הרכב הכמוסות:
Pulv. Larrea tridentata...................................200mg (אבקה , צמח יבש טחון)
Ext. Silybum marianum (80% Silymarin)............100mg
Ext. Zingiber officinalis (5:1)............................50mg
מינון: 2-3 כמוסות ליום.
האופן בו גורמים לכלב לבלוע את הכמוסה הוא פשוט, באותה מידה בה נותנים לכלב אנטיביוטיקה או כדורים כנגד תולעים. כל שיש לעשות הוא לפתוח את פה הכלב באמצעות יד אחת תוך הפעלת לחץ קל על המרווח שבין הלסתות, ובאמצעות הבוהן של היד השנייה להחליק את הכמוסה לאורך הלשון במורד הלוע ולסגור מיד את הפה. הכלב כבר יבצע את תנועות הבליעה בעצמו באופן אינסטינקטיבי.
יישום מקומי: טינקטורה של תוג'ה, בריכוז 1:3, בטפטוף על היבלות. כיוון שמוקדי היבלות היו בתוך הפה, ההשפעה הייתה גם פנימית.
מינון: 2-3 מ"ל ביום.
תוך מספר ימים בודדים חל שיפור במראה היבלת הגדולה שבלשון. צבעה השתנה מלבן לחום-קפה והיא נראתה דחוסה פחות ואוורירית. לאחר 10 ימים מתחילת הטיפול נשרה היבלת ונעלמו היבלות האחרות. ארבעה ימים מאוחר יותר כבר לא היה זכר ליבלות. הטיפול נמשך שבועיים נוספים, תוך הפחתה הדרגתית במינונים, וזאת על מנת להבטיח חיסול סופי של כל המוקדים הנגיפיים.
הצלחת הטיפול עוררה בי כמה שאלות. האם יחזרו היבלות בעתיד? מה היה יעיל יותר בחיסול היבלות: הטיפול הפנימי או המקומי? לא נדרשתי להמתין הרבה זמן עד שניתנה לי האפשרות לענות על השאלה השנייה. כחודשיים לאחר מכן הופיעו אצל אחותה החורגת של אולי, שוש, יבלות נגיפיות דומות, במספר רב של מוקדים בחלל הפה, ככל הנראה בשל הדבקה ישירה בעקבות מגע. כדי לבחון את יעילות הטיפול הצמחי ולהסיר ספקות, החלטתי להמתין מספר שבועות, עד לגדילת היבלות בכל המוקדים לממדים הדומים לאלו שטופלו במקרה הקודם. מדובר בכלבה גדולה יותר ומסוג שונה, עירוב של גולדן רטריבר ולברדור רטריבר. בניגוד לאולי, שוש פחות פעלתנית וככל הנראה בעלת מערכת חיסון רגישה יותר, בהסתמך על ההיסטוריה הרפואית הקצרה שלה, שכללה תופעות של אלרגיה לחלב, רגישות לאחר מתן חיסונים ומקרה קל של קדחת קרציות שטופל בהצלחה. הערכתי שייתכן שלהצלחה בטיפול יידרש זמן רב יותר, בשל החולשה החיסונית היחסית של הכלבה ובשל העובדה שהיבלות הופיעו במוקדים רבים מאוד. כמו כן החלטתי במקרה זה לא לטפטף את הטינקטורה ישירות על היבלות, אלא להזליף את הנוזל ישירות אל הלוע, על מנת לבדוק את ההשערה כי לשימוש הפנימי בצמחים השפעה מיטיבה, ללא תלות בשימוש המקומי.
שוש הייתה בת כ-9 חודשים ומשקלה 25 ק"ג. בשל כך הפורמולה בכמוסות ניתנה במינון של 3-4 כמוסות ליום. הטינקטורה ניתנה במינון של 3-4 מ"ל ביום.
התגובה לטיפול הייתה איטית יותר מאשר במקרה הקודם, ורק לאחר כשבוע ניתן היה לראות שיפור מסוים. בשל כך החלטתי להגדיל את המינון (5-6 כמוסות ליום, 5-6 מ"ל טינקטורה ביום), ואכן, לאחר שבועיים כברחל שיפור משמעותי. לאחר שלושה שבועות מתחילת הטיפול כבר לא היה זכר ליבלות.
למרות המינון הגבוה לכאורה, במהלך כל הטיפול לא נצפו תופעות לוואי הקשורות לתפקוד מערכת העיכול. גם במקרה זה, הטיפול נמשך כשבועיים-שלושה נוספים, תוך הפחתה הדרגתית במינון.
נדמה שששתי הכלבות קיבלו את הטיפול בהבנה, אם כי טעם הטינקטורה לא ערב להן, בלשון המעטה.
הצלחת הטיפול במקרה של שוש מוכיחה, כי הצמחים השפיעו באמצעות מנגנון פנימי. למרות שהטיפול במקרה זה נמשך זמן רב יותר עד להשגת הצלחה מלאה, עדיין לא ברור אם שילוב של טיפול פנימי עם טיפול מקומי נותן תוצאות טובות יותר, וזאת, בשל ההבדלים בין הכלבות, שצוינו קודם.
השאלה שהתעוררה בי לאחר המקרה השני היא: באיזה אופן פעלו הצמחים? ייתכן שהם פעלו באופן ישיר על הנגיף, בהנחה שהחומרים הפעילים שלהם הגיעו עם מחזור הדם אל האזורים בהם הוא התמקם. ייתכן שהצמחים פעלו נגד הנגיף באופן עקיף, תוך השפעה על מערכת החיסון, אשר הצליחה בעקבות כך להילחם בו. ייתכן כי שתי הסברות גם יחד נכונות.
מאז סיום הטיפול השני ועד היום חלפו כ-16 חודשים, בהם כלל לא הופיעו יבלות אצל שתי הכלבות. עובדה זו משמעותית וככל הנראה מעידה על יעילות הטיפול הצמחי - הן לסילוק היבלות והן למניעת הישנותן. אך נדמה שהעובדה שאולי לא נדבקה בשנית לאחר שהופיעו היבלות אצל אחותה החורגת, משמעותית עוד יותר. היא מחזקת את הסברה, שלצמחים הייתה השפעה על מערכת החיסון, ש"למדה" לזהות ולהשמיד את הנגיף. אם אכן נכון הדבר, יש לכך משמעות רבה. הרי ידוע שלרפואה הקונבנציונלית אין מענה בפני נגיפים, פרט לחיסון מוקדם. אני מניח, שעבור הרבליסטים המנוסים בטיפול ביבלות נגיפיות בבני-אדם, אין אני מחדש דבר, אולם בשל משך הזמן הארוך שנדרש להשגת תוצאות, רבים מטילים ספק ביכולתם של צמחים לחסל את הנגיף ולהסיר יבלות. הטיפול בצמחים השיג תוצאות מרשימות בכלבים בזמן קצר ביותר. עובדה זו משמעותית בכל הנוגע להתמודדות הרפואה עם מחלות נגיפיות שונות, גם בבני-אדם, ובמיוחד בכל הנוגע לטיפול ביבלות נגיפיות מסוג פפילומה. מעבר לפגיעה האסתטית שגורמות היבלות, פעילות זנים שונים של הנגיף עלולה להוביל להתפתחות סרטן הרחם בקרב נשים. לאחרונה פותח חיסון נגד מספר זנים של נגיף הפפילומה האנושי, אולם עדיין לא קיים טיפול פעיל נגדו.
סיכום
הטיפול בצמחים בבעלי-חיים יעיל וניתן להשיג באמצעותו תוצאות מרשימות ו תוך פרקי זמן קצרים יחסית. ניתן ליישם זאת על חיות מחמד ובוודאי גם על חיות משק. במאמר זה הצגתי שני מקרים של טיפול מוצלח ביבלות נגיפיות בכלבים, ויש להניח כי ניתן לטפל בהצלחה גם בכבשים ובחיות משק נוספות, הנוטות לסבול מיבלות נגיפיות מסוג פפילומה.
הטיפול בצמחים עשוי להחליף במקרים רבים את השימוש באנטיביוטיקה, בסטרואידים ובתרופות אשר להן תופעות לוואי רבות ולא רצויות - הן על החיות עצמן והן על בני-אדם הצורכים בשר מן החי בתזונתם. להבנתי, עלינו לדאוג לבעלי החיים שחיים בסביבתנו ואיתנו אותנו נאמנה מתוך כבוד, להתחשב בהם ולסייע להם על פי אותם עקרונות בהם אנו מטפלים בעצמנו.
בנוסף, טיפול צמחי בבעלי-חיים יכול לשמש נקודת מוצא לפיתוח תרופות גם עבור בני-אדם - לא בדרך של ניצול והתאכזרות, אלא בדרך של הגשת עזרה לבעלי-חיים אשר כבר נמצאים במצוקה.
מקורות לקריאה נוספת:
• Veterinary Herbal Medicine, Susan G. Wynn and Barbara J. Fougere, Mosby
Elsevier, 2006
• Herbs for Pets, Mary L. Wulff-Tilford and Gregory L. Tilford, Bowtie
Press, 1999
• The Complete Herbal Handbook for the Dog and Cat, Juliette de Bairacli Levy, Faber & Faber, 1991
